פסק-דין בתיק ע"א 1164/10

השופט ע' פוגלמן:

           ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד סגנית הנשיאה ו' אלשייך), שבגדרו נדרש בית המשפט לקביעת שכר טרחתו של מפרק בהליכי חדלות פירעון. המחלוקת בענייננו נסבה על שאלת חובתם של המערערים - כחלק מן הנושים - להשתתף בתשלום שכרו של המפרק, וזאת נוכח הוראה הקיימת בעניין זה בהסדר שגובש בין הצדדים, ואושר בהחלטה שיפוטית.

הרקע וההליכים הקודמים

1.        חברת "א.ב.ס הולדינגס בע"מ" (להלן: החברה) נקלעה לקשיים, ונכנסה להליכי פירוק. בשנת 1997 מונה המשיב 1 למפרק החברה (להלן: המפרק). קודם לכן, החלה החברה בפרויקט בנייה (להלן: הפרויקט) ברחוב הס 15 בתל-אביב (להלן: הבניין, או הנכס), לאחר שנחתם חוזה לרכישת זכויות המערערים, שהיו בעלי זכויות בנכס. החברה התכוונה לבצע בבניין שיפוץ והרחבה, לנצל את אחוזי הבנייה הנוספים שטרם נוצלו ולמכור את הדירות החדשות שייבנו. החברה הספיקה להעביר למערערים חלק מן התמורה בהתאם להסכם המכר, אולם, משנקלעה לקשיים - הופסקה העבודה בפרויקט, והמערערים לא קיבלו את מלוא התמורה שהובטחה להם. לצורך השלמת רכישת הנכס, סיום הליכי הבנייה והשבת החובות לנושי החברה, גובש הסדר בין כל בעלי הזכויות בפרויקט, לרבות רוכשי הדירות והגופים המממנים, וכן המערערים (להלן: הסדר הפירוק, או ההסדר). בין היתר, הוסכם כי "מיסים, הוצאות רישומים בלשכת רשם המקרקעין, הוצאות משפטיות, הוצאות הפירוק ושכר המפרק יתחלק בין הצדדים להסדר באופן יחסי לחלקיהם בבנין" (סעיף 28(ז) להסדר). בשנת 2001 אושר ההסדר על-ידי בית המשפט המחוזי, וניתן לו תוקף של החלטה.

           על-יסוד ההסדר שגובש, נטל על עצמו המפרק להשלים את הפרויקט. בין השאר, הצליח המפרק להביא לסיום הבנייה, ואף להגדיל את המבנה ביחס לתכנית המקורית, תוך ניצול אחוזי בנייה נוספים. כן התמודד הוא עם השיעבודים שרבצו על הנכס ועם עסקאות סותרות שנעשו בו. בשנת 2008, משנסתיימו הליכי הבנייה וחולקו דיבידנדים מקופת הפירוק, ובהתאם לאמור בהסדר, פנה המפרק לבית המשפט המחוזי בתביעה לפסיקת שכר טרחה. בתביעתו עתר המפרק לשכר על-פי שווי הדיבידנדים שחולקו לצדדים (שכר חלוקה), בהתאם לתקנה 8א תקנות החברות (כללים בדבר מינוי כונסי נכסים ומפרקים ושכרם), התשמ"א-1981 (להלן: תקנות השכר), וכן תוספת שכר עבור "תפקידים מיוחדים שביצע" ותוספת "מאמץ מיוחד".

2.        בית המשפט המחוזי קיבל, באופן חלקי, את תביעתו של המפרק. בית המשפט פירט את המהלכים שלהם נדרש המפרק, מבחינת מורכבותם, היקפם ומידת ההשקעה שנדרשה ממנו. נקבע, כי פעילותו של זה האחרון היתה "מאומצת, ארוכת שנים וברוכת-תוצאות". המפרק נטל על עצמו, כך נפסק, פרויקט בנייה שהיה בשלביו הראשוניים בלבד, ובזכות "פעילות מסועפת של שנים, הביא המפרק את הפרוייקט לידי גמר, במצב משופר עד מאד, וזאת לתועלת כל הצדדים".

           באשר לגובה שכר הטרחה, נפסק - בין היתר - כי את גמולו של המפרק יש לבחון לפי מכלול הפעולות שביצע. השכר מבטא 'אומדן' המשקלל את תרומתו ועבודתו של בעל התפקיד, ואין לבחון כל פעולה שביצע בנפרד. משכך, נקבע כי אין מקום להוסיף על גמולו של המפרק בגין פעולה ספציפית, כזו או אחרת שביצע, שכן פעולות אלה נכללות בגדר הטיפול הרגיל בפרויקט מורכב מן הסוג הזה.

3.        בנוגע לחבותם של המערערים, קבע בית המשפט המחוזי כי נוכח ההסדר שגובש בין הצדדים, אין לאפשר להם להתחמק מהשתתפות בתשלום שכרו של המפרק. נקבע, כי ההסדר מורה באופן מפורש, שכל הצדדים יישאו בשכר הטרחה בהליך הפירוק. בית המשפט הוסיף וקבע, כי טענותיהם של המערערים נגד ההסכמות בין הצדדים בעניין זה הן "תמוהות, שלא לומר מקוממות". עוד נפסק, כי המערערים נהנו מעבודתו של המפרק והרוויחו ממנה, ובהקשר זה אין מקום להבחין בין הפעולות שמהן הפיקו הנאה ישירה, לבין הפעולות אשר אינן נוגעות להם באופן ישיר. זאת, שכן עבודתו של המפרק נבחנת, גם בהקשר זה, כמכלול. כמו כן נקבע, כי אם היו הצדדים נשאלים בתחילת הליך הפירוק אם הם נכונים לשאת בשכר טרחתו של המפרק, הם היו ככל הנראה משיבים בחיוב, ואף מטעם זה אין לאפשר לצדדים להסדר להתנער מתשלום שכרו בעת הזו.

           בסיכום הדברים, פסק בית המשפט למפרק שכר טרחה בהתאם לדיבידנדים שחולקו (שכר חלוקה), ולפי הוראת תקנה 8א לתקנות השכר (להלן: תקנה 8א). התקנה  קובעת מדרג של התחייבויות, כך ששיעור חיובו של נושה בשכר טרחת המפרק נגזר מהדיבידנד שקיבל. ככול שעולה שיעור הדיבידנד שחולק (ביחס לחוב), כך עולה בהתאם גם חיובו של הנושה בשכר הטרחה. המערערים, אשר קיבלו למעלה מ-80% מחובם מקופת הפירוק, חויבו - בהתאם להוראת תקנה 8א(א) - בתשלום שכרו של המפרק בגובה 12% מהדיבידנד שקיבלו. מכאן הערעור שלפנינו.

טענות הצדדים בערעור

4.        המערערים מלינים על עצם חיובם בשכר טרחתו של המפרק. בין היתר, טוענים הם כי על-אף היותם חלק מן ההסדר בכללותו, הם אינם צד לסעיף הספציפי העוסק בחובת תשלום ההוצאות - סעיף 28(ז). טענתם נסמכת על התיבה "באופן יחסי לחלקיהם בבנין" המופיעה בסיפא של הסעיף האמור, אשר מלמדת - לשיטתם - שיש לפטור אותם מתשלום שכר הטרחה. להשקפתם, משמכרו את זכויותיהם בנכסים - אין להם עוד כל חלק יחסי בבניין שעליו אפשר להשתית את חיובם. אף תכליתו של ההסדר, כך נטען, תומכת בטענה זו. לשיטתם, ההסדר נועד להביא להשלמת הבנייה, ומרגע שנקנו מהם הזכויות, תם חלקם בהליך.

           לצד זאת, טוענים המערערים כי הם היו בעבר במעמד של נושים מעין-מובטחים, שכן - לגרסתם - עמדה להם האפשרות להיפרע באופן ישיר מן המשיב 7 (להלן: הבנק). הטענה היא, שהיה בידיהם מכתב מן הבנק שלטובתו נרשמה משכנתא על הדירות, שלפיו זכויותיהם בנכס קודמות לזכויותיו של זה האחרון (להלן: מכתב ההחרגה). על-בסיס זה, עמדתם היא כי הם לא היו זקוקים להליך הפירוק כדי שחובם ייפרע, והם הפכו, לטענתם, "אדישים" להליך. המערערים מוסיפים וטוענים בהקשר זה, כי נוכח העובדה שיכלו להיפרע מן הבנק באופן עצמאי, לא צמחה להם תועלת מהליך הפירוק. בנסיבות אלה, כך נטען, שימש המפרק רק "צינור" להעברת התשלום לידיהם, ואף מן הטעם הזה אין לחייבם בשכר טרחתו.

           בנוסף טוענים המערערים, כי מרגע שנרכש מהם הנכס לא צמחה להם כל תועלת מהמשך פעולתו של המפרק, ואף מן הטעם הזה אין לחייבם בשכר הטרחה. כמו כן, יוצאים המערערים נגד הקביעה שלפיה אילו היו נשאלים על-כך בתחילת ההליך הם היו נכונים לשאת בשכר טרחתו של המפרק. לבסוף טוענים המערערים, כי הם "נגררו" להליך הפירוק שלא מרצונם.

5.        המפרק, לעומת זאת, סומך ידיו על הכרעתו של בית המשפט המחוזי. בין היתר, טוען המפרק כי חובתם של המערערים בתשלום שכר הטרחה מעוגנת בלשונו של ההסדר. לטענתו, סעיף 28 להסדר הוא ברור ומפורש, ועולה ממנו כי שכר הטרחה יחולק בין כל הצדדים להסכם, לרבות המערערים. המפרק ממשיך וטוען, כי המערערים הגישו תביעת חוב. אלה האחרונים, כך נטען, אף קיבלו את יתרת חובה של החברה כלפיהם מתוך קופת הפירוק, ואף מן הטעם הזה אין לפטור אותם מחובת התשלום. בהקשר זה מדגיש המפרק, כי במכתב ששיגר אליו בא-כוח המערערים ביום 13.12.2005, הוא נתן הסכמה מפורשת לכך שהחוב כלפיהם ישולם כהוצאות פירוק. המפרק ממשיך וטוען, כי לא עמדה למערערים האפשרות להיפרע ישירות מן הבנק, שכן - כך נטען - הבנק סירב לכבד את מכתבי ההחרגה שהיו בידיהם. משכך, סבור המפרק כי המערערים היו זקוקים לו ולפעולותיו.

           לצד זאת טוען המפרק, כי המערערים היו מעורבים בכל הליכי הפירוק, לרבות השתתפות באסיפות נושים, וכי הם לא הסתייגו מן האמור בהסדר במהלך השנים שבהן נמשכו ההליכים. לטענתו, אילו סברו המערערים כי נפגעו מפעולותיו, יכולים היו לפנות לבית המשפט, בהתאם להוראות סעיף 310(ג) לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן: פקודת החברות), בבקשה לסייג את חובתם להשתתף בשכר הטרחה. משנמנעו מלעשות כן - אין להישמע לטענותיהם בעניין זה בשלב הנוכחי.

עמדת הכונס הרשמי

6.        הכונס הרשמי (להלן: הכנ"ר) תומך בעמדתו של המפרק. להשקפתו, סעיף 28(ז) להסדר מתייחס לכלל הצדדים להסדר, לרבות המערערים. עוד טוען הכנ"ר, כי המערערים לא יכולים היו לפעול בנפרד מפעולותיו של המפרק, ובפועל - כך נטען - סירב הבנק מטעמים שונים לכבד את מכתבי ההחרגה. להשקפתו, ללא פעולותיו של המפרק לא היו המערערים זוכים לתשלום יתרת כספם. כמו-כן מדגיש הכנ"ר, כי המערערים ראו עצמם לאורך כל ההליך חלק בלתי נפרד ממנו; הגדירו עצמם נושים של החברה; הגישו תביעות חוב ואף השתתפו באסיפות הנושים. התשלום למערערים אף בוצע מקופת הפירוק. הכנ"ר מוסיף וטוען, שכל נושה בהליך חדלות פירעון "נגרר" להליך הפירוק בעל-כורחו, ואין מקום להבחנה בהקשר זה בין המערערים לבין נושים אחרים.

דיון

7.        לאחר שבחנו את טענות הצדדים, באנו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. כבר נפסק לא אחת, כי לבית המשפט שלפירוק קיים שיקול-דעת רחב בעניין שכר טרחתו של בעל תפקיד בהליכי חדלות פירעון, נוכח העובדה שהוא זה אשר ליווה את ההליך לכל אורכו, ובקיא בפרטי המקרה ובנסיבותיו. ערכאת הערעור תתערב בהכרעתו בעניין זה אך במקרים נדירים וחריגים (ראו, למשל: ע"א 778/81 וולף נ' בנג'מין, פ"ד מ(1) 365, 372 (1986); ע"א 621/83 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' פינצ'וק כונס נכסים של חברת בני דן, קבלני הנדסה ימית ואזרחית בע"מ, פ"ד מא(2) 660, 666 (1987) (להלן: פרשת פינצ'וק); רע"א  2826/08 משרד וילי יצחקי ושות'-עורכי דין נ' המנהלים המיוחדים דסאו ותורג, פסקה 5 (לא פורסם, 13.5.2008); ע"א 6166/07 פלדמן, בתפקידו ככונס נכסים על זכויות צמרות נ' א.י.ע. יובלים השקעות בע"מ, פסקה 48 (לא פורסם, 10.1.2010) (להלן: פרשת פלדמן), וההפניות ששם). כך בעניין גובה שכר הטרחה, וכך אף באשר למעגל החייבים בתשלום השכר. נוכח הטעמים שיפורטו להלן, לא מצאתי כי המקרה שלפנינו מצדיק חריגה מן הכלל זה.